הילדים של כולנו

ימים עצובים פוקדים אותנו. 10 ילדים כבר לא חיים יותר. לא יתחתנו ויולידו ילדים, לא יחייכו יותר ולא נוכל לחבק אותם עוד. אבל כבד, צער עמוק וכנה שאין לו נחמה.

כל אם ואב, כל אח ואחות, ולמעשה כולנו כאחד יכולים להזדהות, לכאוב ולבקש תנחומים למשפחות האסון. בימים כאלו אנחנו מאוחדים. נשבר הלב שלנו, כואב לנו בהרגשה הכללית. גילינו שאנחנו מחוברים במקום הזה ממש כאילו אנחנו משפחה אחת שחווה את הצער הנורא.

הכאב העצום מאחד אותנו. הצער האוניברסלי הזה מקרב ולרגע קט מדי, אנחנו מסכימים, מזדהים ומרגישים אחד. עשרת הילדים היפים והאמיצים שלנו קירבו בינינו, הקריבו את כולנו לאיחוד רגשי.

מדוע אנו זקוקים לקורבנות שכאלו?

מדוע רק בשעת אסון אנחנו נזכרים להתאחד?

מדוע לא דאגנו לילדים האלו קצת יותר ומנענו את ההתגרות המיותרת בגורל?

מה אנחנו יכולים כדי מכאן והלאה להגיע לאחווה, קרבה ואיחוד מרצון ומנועם?

איך נשנה את הגישה, את הערכים ואת היחס שלנו?

אלו שאלות מהותיות וחשובות מאין כמוהן ואיש אינו חף מלעסוק בהן עד בוא השינוי המיוחל.

די לנו בקורבנות האגו. צר לנו מדי. חדל מלהיות כל אחד עסוק רק בענייניו הפעוטים על חשבון האחרים. נמאס לנו מזה לחלוטין!

הגיע הזמן להרגיש קרבה, הגיע הזמן לדרוש אהבה. להביא את השינוי, להיות דוגמה. להתחשב, לעזור, להתעניין, לשאול לשלום האחר בכנות ולהביע אכפתיות.

"איש את רעהו יעזורו" רק כך נגיע לחיים הטובים שכולנו רוצים.

"ואהבת לרעך כמוך" זה לא בשמיים. זה כאן בינינו וזו כל התורה כולה.